פסק-דין בתיק ת"ק 33093-02-12

אין חולק כי בתאריך 13.9.11, הפקיד התובע ברשותו של הנתבע סך של 20,000 ש"ח, כדי שהנתבע ישמור עבורו סך זה והתובע יהיה רשאי למשוך מהכספים שהופקדו סכומים, ככל שהינו חפץ.

בכתב התביעה, טען התובע כי דרש מהנתבע להחזיר לו את הסכום של 20,000 ש"ח, אך הנתבע סירב לכך.

בכתב הגנתו, מודה הנתבע כי אכן קיבל מהתובע את הסך של 20,000 ש"ח, אך לטענתו, החזיר לתובע את כל הסכום הנ"ל ואף מעבר לו, וזאת בתשלומים כפי שפורטו על ידו בכתב הגנתו.

בעקבות כתב ההגנה, הגיש התובע לביהמ"ש מסמך תגובה, הימנו עולה אישור לטענות הנתבע כי אכן החזיר לתובע כספים, אם כי התובע חולק על גובה הסכומים שקיבל מהנתבע וטוען כי בסה"כ הוחזרו לו כספים בסכום כולל של 9,250 ש"ח.

במהלך עדותו בביהמ"ש, שוב ביצע התובע תפנית בגירסתו, כאשר העיד כי בכל זאת לא קיבל החזר של כספים מהנתבע והאמור בכתב התגובה שלו עצמו - אינו נכון.

בכתב הגנתו, טען הנתבע כי מסר לתובע אישור על קבלת הסך של 20,000 ש"ח וכי לאחר שהחזיר לתובע את מלוא כספו - קיבל בחזרה את העותק המקורי של האישור.

בתחילת עדותו הכחיש התובע את קבלת האישור מהנתבע, למרות שהוא עצמו צירף עותק מצולם של אותו אישור לכתב תביעתו.

מיד לאחר מכן, חזר בו שוב התובע ואישר כי אכן קיבל את האישור, אך לא החזיר את העותק המקורי לנתבע וזה נשאר ברשותו.

למרות כן, לא הצליח התובע להציג בפני ביהמ"ש את העותק המקורי של המסמך, למרות שחיפשו ארוכות במסמכיו.

על בסיס כל הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, הנני קובעת כי דינה של תביעת התובע להידחות, כאשר קיבלתי כמהימנות עליי את טענות הנתבע כי החזיר לתובע את כל הסך של 20,000 ש"ח, כפי שפירט בכתב הגנתו.

התרשמתי כי לא ניתן לסמוך על עדותו וטענותיו של התובע, המתחלפות כל העת.

אין אף כל ספק כי מלכתחילה הגיש התובע תביעה חסרת כל ממש בכל המתייחס לסכום התביעה של 20,000 ש"ח, כאשר בכתב תגובתו לכתב ההגנה הינו מודה במפורש שהסכום שננקב על ידו בכתב התביעה אינו הסכום שהינו זכאי לקבלו, אף לטענתו שלו.

זאת ועוד, בישיבת ביהמ"ש הראשונה שהתקיימה בתיק זה, הודיע התובע לביהמ"ש כי הגשת התביעה על ידו נעשתה בטעות וכי הינו מבקש לחזור בו מהתביעה ואכן ניתן על ידי פסק דין הדוחה את התביעה.

מיד לאחר מכן, חזר התובע בבכי אל ביהמ"ש והודיע כי עובר לכניסת הצדדים לאולם ביהמ"ש, סיכם עם הנתבע כי זה יעזור לו ברכישת כרטיס טיסה לרוסיה וכי לכן הסכים לדחיית התביעה. התובע הסביר כי חשב שהנתבע ירכוש עבורו כרטיס טיסה לרוסיה, אך הסתבר לו כי הנתבע לא התכוון לעזור לו על ידי מימון הכרטיס אלא שכוונתו היתה כי יתלווה אל התובע למשרד נסיעות וכי התובע ירכוש שם את הכרטיס מכספו שלו.

על בסיס אי הבנה זו שבין הצדדים, נקבע על ידי מועד לשמיעת הבקשה לביטול פסק הדין הקודם ואכן פסק דין זה בוטל על ידי והוחלט על שמיעת ההוכחות, מתחילתן.

עם זאת, אם אכן היה ממש בטענתו של התובע כי הנתבע חייב לו את הסך של 20,000 ש"ח או אף את הסך של 14,000 ש"ח, הרי שתמוה הוא כיצד זה היה התובע נכון לבטל את תביעתו ובלבד שהנתבע ירכוש עבורו כרטיס טיסה לרוסיה, שמחירו הינו מזערי לעומת סכום החוב.

בשולי פסק דיני זה, הנני לציין את הקושי שנתקל בו ביהמ"ש בהבנת דברי התובע, הדובר את השפה הרוסית בלבד.

למרות שהודע לתובע כי עליו לדאוג להבאת מתורגמן מטעמו, לא עשה כן וביהמ"ש נאלץ להיעזר בחברו של התובע שהגיע עמו, אך הסתבר כי הינו דובר עברית דלה ביותר, ובנתבע עצמו.

על בסיס כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה, בקובעי כי לא הוכחה.